קשב וריכוז

המונח הנפוץ כל כך בשנים האחרונות – "הפרעת קשב וריכוז" – מורכב משתי יכולות קוגניטיביות (חשיבתיות) חשובות נפרדות.

יכולת הריכוז (concentration) עוסקת בתהליך ממושך של מתן תשומת לב לגירוי מסוים, קבוע. ריכוז מצריך מיקוד של תשומת הלב בגירוי מתמשך, ולפעמים לא כל כך מעניין. ריכוז נדרש ממני במהלך האזנה להרצאה משעממת, או במהלך נהיגה ארוכה.

יכולת הקשב (attention) עוסקת ביכולת להפנות תשומת לב לדבר כלשהו המתרחש לפתע בסביבתנו. קשב יימשך לגירוי מסוים המגיע מאחד (או יותר) מן החושים, והוא יאפשר תגובה מהירה לגירוי מעניין, מפתיע ולא-צפוי (או אף מאיים). צלצול טלפון ימשוך את הקשב שלי, וכך גם תחושת כאב פתאומית.

קיימים כמה מרכיבים לקשב. קשב בררני מקנה אפשרות למקד את תשומת הלב בגירוי מסוים רלוונטי, תוך התעלמות מגירויים אחרים. קשב מתחלף מאפשר להפנות את הקשב למיקום מסוים, ולהעבירו למיקום אחר לפי הצורך. קשב מתמשך זו היכולת להיות קשוב במידה שווה לאורך זמן, וזו למעשה יכולת ריכוז. אם כך, ברור שריכוז הוא סוג מסוים של קשב. ומכאן הקשר ההדוק בין שני המושגים.

שתי היכולות הללו, קשב וריכוז, חיוניות לתפקוד תקין של בני אדם בעולם המשתנה בו אנו חיים. בכל רגע ורגע אנו קולטים מידע רב, מסוגים וממקורות שונים. אנו רואים את המתרחש מסביב לנו – האנשים לידינו, הריהוט בחדר בו אנו נמצאים, הסרט המוקרן בטלויזיה, והנוף הנשקף מהחלון. אנו שומעים צלילים רבים – קולות הדיבור של האנשים בחדר, פסקול הסרט שבטלויזיה, הרדיו מן החדר הסמוך, צפירות כלי הרכב מן הכביש שמחוץ לבית. אנו מרגישים תחושות שונות – חום או קור, הרצפה מתחת לרגלינו, הכיסא הקשה או הכורסה הרכה עליהם אנו יושבים, מגע הבגד בגופנו. חוש הטעם והריח מעבירים לנו אף הם מידע רב.

תוך כדי החשיפה למידע כה עשיר ומגוון, אנחנו בוחרים במה להתרכז – לאיזה משלל הגירויים כדאי וצריך להפנות את תשומת הלב. בו בזמן, במרבית המקרים אנו נדרשים להתעלם משאר הגירויים הלא-רלוונטיים. בזמן שיעור בכיתה – עלי להתרכז במורה שלפני, בתוכן הדברים הנאמרים ובמה שהיא רושמת על הלוח. רעש של שיעור התעמלות המתרחש באותו זמן בחצר בית הספר אינו רלוונטי ועלי להתעלם ממנו.

אם יופיע גירוי מעניין או מפתיע – הדבר "ימשוך" את הקשב שלי, באופן כמעט אוטומטי. הגירוי מושך הקשב יכול להיות כלל לא חשוב, כמו חבר לכיתה שפותח את הילקוט, ועלי להתעלם מכך. אבל, לפעמים הגירוי הפתאומי הוא חשוב ביותר, ועלי להתייחס אליו. התלמידים בשדרות חייבים להתייחס לאזעקת "צבע אדום" הנשמעת באופן פתאומי בכיתה, להפנות אליה את הקשב שלהם ולפעול בהתאם.

יכולות הקשב והריכוז הן התפתחותיות, הן הולכות ומבשילות עם העלייה בגיל. תינוקות מרוכזים דקות ספורות בלבד, והקשב שלהם "נמשך" בקלות. יהיה להם קשה מאד להתעלם מקול רעש חזק שהם שומעים, הוא מייד "ילכוד" את הקשב שלהם. ילדים בני שש אמורים להיות מרוכזים לזמן ממושך יותר (כשלושים דקות), והם אמורים להיות "חסינים" יותר מפני הסחות של גירויים לא-רלוונטיים בסביבה.

הפרעות קשב וריכוז, ADD (Attention Deficit Disorder) או ADHD (Attention Deficit Hyperactivity Disorder), נחשבות כיום להפרעות שכיחות ביותר בתחום הנוירולוגיה והפסיכיאטריה של הילד (5-10% מהאוכלוסייה, בעיקר בנים). הביטוי של הפרעות אלו שונה מילד לילד, אך באופן כללי הסובלים מהם מפגינים קשיים בשלושה תחומים עיקריים:

• קשיי קשב – מוסחות גבוהה על-ידי גירויים לא-רלוונטיים
• אימפולסיביות וקשיים בשליטה ובריסון של דחפים
• היפראקטיביות, אי שקט פסיכו-מוטורי, פעילות יתר